מדי שנה, בראש השנה, מתכנסים באומן רבבות חסידי ברסלב, וכיום גם חרדים וחילונים, ספרדים ואשכנזים, סביב קברו של ר׳ נחמן. מה הופך קבר באוקראינה למוקד עלייה לרגל שמתחרה בירושלים? ומה בין קדושת האדם, קדושת הזמן וקדושת המקום, ומי מהם מכונן את משנהו? השאלה נעשית חדה יותר כשמתברר שבמסורת החסידות עצמה אומן אינה רק מקום קדוש, אלא גם מקום שמתואר כטמא, כקצה וכסוף, כמקום שבו נקבר הצדיק בתוך עולמה של הסטרא אחרא.
המאמר בוחן את השיח הברסלבי על העלייה לצדיק, ולא את ההיסטוריה של העליות בפועל. הוא קורא בעיון בתורותיו של ר׳ נחמן, בדברי תלמידיו ובראשם ר׳ נתן, ובכתבי הוגים ברסלבים מאוחרים יותר, ובהם הרב מטשהערין, ר׳ אברהם שטרנהארץ ור׳ אברהם בר׳ נחמן. את הטקסטים הוא מעמיד מול תיאוריות מדעי הדתות על המרכז הקדוש, על כריזמה ועל הליכה לרגל כמעבר, וכך מנסה להבין כיצד שני דימויים הפוכים של אותו מקום יכולים להתקיים יחד. הקריאה נוגעת גם במחלוקת שפילגה את חסידי ברסלב עשרות שנים סביב מעמדן של ירושלים, מירון ואומן, וברובד המשיחי שהחסידים מייחסים לציון.






