כשמדברים על הכללה של ילדים עם מוגבלות, לרוב חושבים על חקיקה, על מקומות בכיתה ועל מורים. אבל מי שמעצבים בפועל את העולם החברתי של הילדים הם גם ההורים: הם מחליטים עם מי הילד שלהם ישחק, מה ילמדו אותו על השונות, ואיך יגיבו כשילד אחר נראה או מתנהג באופן שונה. עמדות ההורים נחקרו הרבה פחות מעמדות מורים ותלמידים, ובדרך כלל נבחנה מוגבלות אחת בכל פעם. כאן עולה שאלה מסקרנת: האם הורים מתייחסים באותו אופן לאוטיזם, לליקוי ראייה, לחרדה או לתסמונת דאון?
המחקר שואל מה הורים חושבים, כמה הם מרגישים שהם יודעים, ועד כמה הם מרגישים מסוגלים לעזור. הוא בוחן גם איך כל אלה קשורים זה בזה, ואילו גורמים מעצבים אותם, ובהם השכלה, מקום מגורים, מגדר והיכרות אישית עם ילד עם מוגבלות.
החוקרים פנו ל-347 הורים הונגרים לילדים בגילאי 3 עד 12, שמילאו שאלון מקוון אנונימי. כל הורה התבקש להתייחס לתשע מוגבלויות שונות, נוירו-התפתחותיות, פיזיות וחושיות, ולענות על שאלות בחמישה תחומים: ידע נתפס, השפעה על חיי הילד, נכונות ללמוד באותה כיתה, תמיכה בחברות ותחושת יכולת לסייע. כדי להבין את מארג הקשרים ביניהם נעשה שימוש בשיטה סטטיסטית מתקדמת של ניתוח רשתות, שמציירת מפה של הקשרים בין המשתנים לכל מוגבלות בנפרד.
