כשמתבוננים בחיבורו של ריכרד דדקינד על יסודות האריתמטיקה, "מהם המספרים ומה תפקידם", קל להתפתות לראות בו מבשר של האקסיומטיקה המודרנית, כמעט צעד בדרך להילברט. אלא שיש בו משהו מוזר: אין בו אקסיומות. מה שאנו מכנים היום "אקסיומות דדקינד" מופיע אצלו כתנאים בהגדרה של מושג מורכב, וכל המבנה נשען, לכאורה, על הגדרות בלבד. האם זו שיטה אידיוסינקרטית, תמוהה, שאין לה אח ורע בתולדות המתמטיקה? או שמא היא הד של מסורת עתיקה יותר, שהמתמטיקאים של זמנו הכירו היטב?
המאמר מציע לקרוא את דדקינד מחדש מתוך "המודל הקלאסי של מדע דדוקטיבי" ששלט במאה השמונה עשרה ובראשית התשע עשרה. המחברים בוחנים את המסורת הוולפיאנית בגרמניה, שבה אקסיומות ופוסטולטים נגזרו מהגדרות, ושואלים כיצד היא פגשה את רעיונותיו של קאנט על הספונטניות של השכל ועל ההבדל בין הגדרות מתמטיות לפילוסופיות. הם מפרקים את סוגי ההגדרות בחיבורו של דדקינד, מעיינים בכתבי יד ובמכתבים, ומשווים אותו לספרי לימוד אריתמטיים מהתקופה ולהוגים כמו פרגה, שרדר והילברט.
בדרך עולות שאלות מסקרנות. מה פירוש "יצירה חופשית של הרוח האנושית" אצל מתמטיקאי שמדבר גם על כורח פנימי? האם הלוגיציזם שלו קרוב יותר לקאנט או לרציונליסטים שקדמו לו? ואיזה מחיר משלמת הקריאה האקסיומטית המודרנית, הנפוצה כל כך, כשהיא מחילה על דדקינד קטגוריות שלא היו שלו?






