סרטי ריקוד נחשבים לבידור קליל: נער מהגטו, נערה מבית טוב, תחרות גדולה ומוזיקה שמרימה את הקהל. אבל מה קורה כשסדרה שלמה של סרטים כאלה, שהכניסה עשרות מיליוני דולרים, מציגה שוב ושוב את ההיפ הופ בדרכים מסוימות מאוד? האם הצופים מקבלים את התמונה כמובנת מאליה, בלי לשאול מה היא אומרת על החברה שמייצרת אותה ועל הערכים שהיא רואה כשלה?
המאמר בוחן שבעה סרטים מהסדרות "Save the Last Dance" ו-"Step Up" ושואל אילו ערכים אמריקאיים משתקפים דרך תיאור ההיפ הופ בהם. מדוע הרקדנים מוצגים לעיתים קרובות כמורדים, ומה הקשר בין התדמית הזאת לבין הרעיונות של חירות, חופש ו"ארץ ההזדמנויות"? ומה קורה לדימוי של תרבות שנולדה ברחובות דרום ברונקס כשהיא הופכת למוצר מסחרי של תעשיית הבידור?
החוקרת משלבת ראייה של לימודי אמריקה, המצרפת היסטוריה, חברה ותרבות, עם התיאוריה הסמיולוגית של רולאן בארת על מיתוסים. זהו מחקר ספרייה שמנתח סצנות מרכזיות בסרטים כסימנים, ומקשר אותן להיסטוריה של ההיפ הופ, למסמכי היסוד של ארצות הברית ולמושג החלום האמריקאי. התוצאה היא מבט אחר על סרטים מוכרים, שמראה כמה תרבות פופולרית אומרת על הערכים שחברה מאמינה בהם.






