מה קורה לחברה כשהיא מרגישה שקיומה מותקף, בין אם מדינה מבחוץ ובין אם מבפנים? המאמר מציע כלי מושגי מרתק להבנת שתי תקופות סוערות שעברה החברה הישראלית בשנתיים וחצי האחרונות: גל ההפגנות ההמוני נגד ההפיכה המשפטית, ולאחריו הזעזוע של מלחמת חמאס וחזבאללה שפרצה ב-7 באוקטובר 2023. שתי התקופות, כך נטען, מתאפיינות בהיווצרות "מטריצת חיילים" – דינמיקה חברתית שבה כלל האוכלוסייה, מגברים ונשים ועד זקנים וילדים, מתגייסת למאבק משותף, מתמסרת לו עד כדי מחיקת האני, ובמקביל נסוגה לתפקידים מסורתיים והיררכיים ומאבדת מיכולתה לחוש בושה, אשמה ואמפתיה כלפי מי שנתפס כ"אחר".
כיצד עברה החברה הישראלית ממטריצת חיילים אזרחית, שהתגייסה להגנה על הדמוקרטיה, למטריצת חיילים צבאית וטוטלית שהתגייסה להישרדות קיומית תוך שעות ספורות? מה קרה למטרות המלחמה ולסדר העדיפויות הציבורי כאשר החזרת החטופים התחרתה ביעדים לאומיים רחבים יותר? ומה ההבדל בין אבל פרטי על אזרחים לאבל ציבורי על לוחמים, ואיך הבדל זה משפיע על רמות האלימות והלכידות החברתית? המאמר מתבסס על ניתוח תיאורטי המשלב מושגים מתחום האנליזה הקבוצתית, סוציולוגיה של רגשות ותופעות פוליטיות-חברתיות עכשוויות, ובוחן גם את שאלת ה"הכחשה" שאפיינה חלקים מהחברה הישראלית בשנים שקדמו למלחמה. לבסוף נשאלת השאלה המטרידה מכול: האם, ואיך, אפשר בכלל לצאת ממטריצת חיילים כזו אל מציאות של דו-קיום ותיקון.
