בלב תימן של המאה התשע עשרה ותחילת המאה העשרים, כשמשפחות שלמות נאלצו למכור את רכושן ולנדוד ממקום למקום בעקבות רדיפות, גזרות ומצוקה כלכלה, נשענו הנודדים על מנגנון עזרה מיוחד: איגרות צדקה שכתבו עבורם חכמי עיר הבירה צנעא. איגרות אלה, שנוסחו בקפידה על ידי דיינים וחכמים בולטים, נועדו לפתוח בפני העניים דלתות של קהילות אחרות, ולעורר את לבם של יהודים במקומות מרוחקים לתת יד לעזרה גם למי שאינו בן קהילתם. מדוע ראו חכמי צנעא חובה לעצמם לדאוג גם לעניים שאינם מבני עירם? כיצד השתקפו ההלכה, הרגישות האישית והמציאות ההיסטורית הקשה בתוך מסמכים קצרים אלה, שנכתבו לעיתים בלשון פשוטה ולעיתים בסגנון מהודר ומעוטר?
המאמר מציג ומנתח שלוש איגרות צדקה מקוריות, שנכתבו על ידי חכמי צנעא במשך כמעט מאה שנה, עבור שלושה אנשים שירדו מנכסיהם ונאלצו לצאת לדרכים. תוך התבססות על הטקסטים עצמם, על מקורותיהם ההלכתיים והמקראיים, ועל זיהוי היסטורי של הכותבים והנמענים, נבחנים תוכן הבקשות, המבנה הספרותי החזרתי, השימוש בשפה הארמית ובביטויים ייחודיים למסורת התימנית, ואף הרמזים הסמויים לתאריכי הכתיבה החבויים בתוך הפסוקים המצוטטים. כך נפרש בהדרגה עולם שלם של נוהג חברתי, לשוני והלכתי, שמעניק הצצה נדירה לחייהם של עניים נודדים ולדרך שבה קהילה שלמה גייסה מילים, פסוקים ומסורת כתובה כדי לסייע להם.
