למה כשמים כמות מסוימת של מים מכלי רחב לכלי צר וגבוה, ילד בן ארבע בטוח שכעת "יש יותר מים"? ומדוע דווקא בסיפור סינדרלה, בכל כך הרבה גרסאות שלו, מספר העכברים שהופכים לסוסים תמיד תואם בדיוק את מספר הסוסים הנדרשים למרכבה? האם יש קשר בין תפיסת ילד קטן את קביעות הכמויות, לבין החוקים המפורסמים ביותר בפיזיקה המודרנית, כמו שימור האנרגייה, שימור המסה ושימור המטען החשמלי?
מאמר זה יוצא למסע רב תחומי המחבר בין תולדות הפיזיקה לבין הנפש האנושית. הוא עוקב אחר גילוי חוקי השימור הפיזיקליים, מלבואזיה ודלטון ועד איינשטיין ופאולי, ובוחן כיצד הרעיון שדבר מה נשמר קבוע גם כשהצורה משתנה, הפך לאבן יסוד בהבנת העולם החומרי, מהתפרקות רדיואקטיבית ועד גילוי חלקיקים תת אטומיים "מוזרים". לצד זאת, הוא פונה למחקר הקוגניטיבי ההתפתחותי בעקבות פיאז'ה, ולשאלה כיצד ומתי רוכשים ילדים את תפיסת השימור של כמויות ומספרים.
אך השאלה המרתקת באמת נוגעת דווקא במקום שבו המדע עדיין לא הגיע: האם קיימת ציפייה טבעית, קדם מדעית, לשימור, שאפשר לאתר אותה במיתוסים עתיקים ובאגדות עם, מסיפור צפחת השמן ונס חנוכה ועד יצירת חווה מצלעו של אדם והאגדה על הגולם מפראג? המאמר בוחן אם דווקא ה"פלא" וה"נס" שבסיפורים הללו, המפירים לכאורה כל היגיון, חושפים למעשה עד כמה עמוק מושרשת בתודעה האנושית הציפייה שדבר מה, איפשהו, תמיד נשמר.
