למה שניים שעוברים אותו אובדן, אותה פרידה או אותו מעבר דירה קשה יצאו מהחוויה כל כך שונים? אצל חלק מהאנשים תקופה לחוצה חולפת ונשכחת, ואצל אחרים היא מציתה אפיזודה דיכאונית חדשה. מודל הפגיעות והלחץ מציע שהתשובה נעוצה בשילוב בין רגישות מוקדמת, למשל חוויות קשות בילדות, לבין אירועים מלחיצים בהווה. אבל מה קורה בפועל במוח של אדם שעובר תקופה כזו, והאם המוח של אדם עם דיכאון מגיב אחרת מהמוח של אדם בריא?
רוב המחקרים עד היום השוו בין אנשים בנקודת זמן אחת, ולכן קשה לדעת אם הבדלים במבנה המוח הם תוצאה של לחץ, או שמא מי שמבנה המוח שלו שונה נוטה מלכתחילה לחוות ולתפוס יותר אירועים מלחיצים. במחקר הנוכחי עקבו החוקרים אחרי מאות משתתפים, חלקם עם הפרעת דיכאון מז'ורי וחלקם בריאים, במשך כשנתיים. הם סרקו את המוח של כל משתתף פעמיים בדימות תהודה מגנטית, בתחילת המעקב ובסופו, ובדקו כיצד אירועי החיים שדווחו בשאלון מפורט קשורים לשינויים בנפח החומר האפור. הם בחנו גם את התפקיד של חוויות ילדות קשות ושל סמן דלקתי בדם, ואת ההבדלים בין מי שחווה אפיזודה דיכאונית בתקופת המעקב לבין מי שלא.
המחקר מבקש להאיר מנגנון עצבי שעשוי להסביר מדוע דיכאון חוזר, ומי נמצא בסיכון גבוה במיוחד.






