מה עובר על הורה או אח שמקבלים הצעה להעביר את יקירם עם המוגבלות השכלית-התפתחותית, אחרי עשור ויותר במוסד, לדירה בקהילה? מדיניות האל-מיסוד מקבלת תמיכה רחבה של אנשי מקצוע וקובעי מדיניות, אך בפועל ההחלטה נתונה בידי האפוטרופוס, ולא פעם מלווה בחשש, בבלבול ובהתנגדות. בישראל מסגרות קהילתיות נפתחות במקביל להמשך פעילות המוסדות, כך שלמשפחות יש בחירה אמיתית, מצב שנדיר יחסית בספרות המחקר.
המאמר שואל מה מכריע את הכף: האם ההחלטה נשענת על שיקול דעת רציונלי של יתרונות וחסרונות, על רגשות, על לחץ או תמיכה של הסביבה החברתית, על תחושת היכולת לממש את השינוי, או אולי על מאפיינים אישיים של הדייר ושל בן המשפחה, כמו מגדר, גיל ומשך השהות במוסד.
כדי לברר זאת בחנו החוקרים את תהליך קבלת ההחלטה בעזרת תיאוריית ההתנהגות המתוכננת. הם ליוו 77 בני משפחה של דיירים מ-19 מעונות ברחבי הארץ, במסגרת פיילוט להעברת דיירים לדירות בקהילה. נערכו ראיונות עם חלק מהם, ומילאו שאלון בשני מועדים: לפני החתימה על ההסכמה למעבר, וחצי שנה עד שנה לאחר מכן, כשכבר ידוע אם המעבר התרחש. הממצאים מציעים נקודת מבט מפתיעה על מה שמניע משפחות בהחלטה אישית וטעונה, ועל מה שאולי נשכח במאמצים לשכנע אותן.
