כשבתי הספר נסגרו והמסכים הפכו לכיתה, מי שמצא את עצמו ליד השולחן לצד הילד היה ההורה. הוא פיקח על השיעורים, נאבק בתקלות טכניות, דאג להישגים ונאלץ להתמודד עם בידוד ולחץ כלכלי. אבל בעוד שמצבם הנפשי של תלמידים ומורים נחקר רבות, ההורים נשארו בצל. ומה קורה כשהילד מתקשה להתרכז, כמו ילדים עם הפרעת קשב וריכוז, והבית הופך לבית ספר במשרה מלאה?
המחקר שואל מה קשור לבריאותם הנפשית של הורים בתקופת ההוראה המקוונת הממושכת בסין: איך הם מתייחסים ללמידה מרחוק, באיזה אופן הם מתמודדים עם הלחץ, ואילו מאפיינים של ההורה והילד מלווים מצוקה גבוהה יותר או נמוכה יותר. ייתכן שגם העמדה כלפי השיעורים המקוונים וגם סגנון ההתמודדות משחקים תפקיד, ואולי לא בדיוק בכיוון שהיינו מצפים.
החוקרים פנו אל יותר מאלף הורים לילדים בגילאי 6 עד 13 בבתי ספר יסודיים במחוז ג'ג'יאנג, באמצעות שאלון מקוון אנונימי. הם מדדו דיכאון, לחץ הורי, בריאות נפשית כללית וסגנונות התמודדות, ובדקו גם את סוג הקשיים של הילד בקשב ובהיפראקטיביות. לאחר מכן הם בנו מודלים סטטיסטיים שמצליבים בין כל אלה. התמונה שעולה מהנתונים עשויה לשנות את האופן שבו חושבים על תמיכה בהורים בעידן שאחרי המגפה.
