מדי שנה מושקעים עשרות מיליארדי דולרים בטכנולוגיה חינוכית, אך מחקרים מראים שוב ושוב שהמפתח האמיתי להצלחתה אינו המכשור עצמו אלא ההחלטה של המורה לשלב אותו בהוראה. מה גורם למורה לעתיד להאמין שהוא מסוגל להשתמש בטכנולוגיה בכיתה, ומה הופך אמונה זו לכוונה ממשית לפעול? מגוון תיאוריות פסיכולוגיות ניסו לענות על כך לאורך השנים, אך ברובן נותר חלק ניכר מהשונות בכוונות ההוראה בלתי מוסבר.
מאמר זה מציע לחזור אל שורש הבעיה: מקורות המסוגלות העצמית עצמם. חוויות הצלחה אישיות, למידה מדוגמנות של אחרים, שכנוע מילולי ועוררות רגשית, כל אלה עשויים לעצב את האמונה של מורה לעתיד ביכולתו לשלב טכנולוגיה, עוד לפני שהוא בכלל מגיע לשלב הכוונה להשתמש בה. עד כה לא היה כלי מדידה מאומת שיבחן מקורות אלה בהקשר הספציפי של טכנולוגיה חינוכית, ולא היה מודל שמחבר ביניהם לבין משתנים קוגניטיביים-חברתיים מוכרים כמו ציפיות תוצאה ועניין.
כדי לסגור את הפער, נבנה כלי מדידה חדש ונבחן על קבוצה של מורים לעתיד באוניברסיטה בטורקיה, תוך שילוב עם סולם קיים למדידת מסוגלות עצמית, ציפיות תוצאה, עניין וכוונות. השאלה המרכזית: אילו ממקורות המסוגלות העצמית באמת מנבאים את האמונה ביכולת לשלב טכנולוגיה, וכיצד כל זה מתחבר בסופו של דבר לכוונה לפעול בכיתה?
