שחיקה היא אחת התופעות המטרידות ביותר במקצוע ההוראה, ופוגעת לא רק ברווחתם הנפשית של המורים אלא גם באיכות ההוראה ובהישגי התלמידים. אבל מה בעצם הופך מורה אחד לפגיע יותר לשחיקה מאשר אחר? האם מדובר רק בעומס העבודה והדרישות החיצוניות, או שיש כאן גם משאבים פנימיים, אישיותיים, שמשחקים תפקיד מכריע?
מחקר זה מבקש להעמיק את ההבנה בשאלה כיצד קשיים בוויסות רגשי, יכולת שנחשבת קריטית להתמודדות עם הדרישות הרגשיות של הכיתה, קשורים לרמות השחיקה של מורים. אך מעבר לכך, המחקר בוחן מנגנון אפשרי שמסביר את הקשר הזה: האם הדרך שבה מורים חווים אמפתיה כלפי תלמידיהם, בין אם כהבנה קוגניטיבית של מצבם ובין אם כהזדהות רגשית עמוקה שעלולה להפוך למצוקה, היא זו שמתווכת בין קשיי הוויסות לבין השחיקה בפועל?
שאלה נוספת ומעניינת לא פחות היא האם התשובה משתנה בהתאם לשלב החינוך שבו המורה מלמד. האם מורים לתיכון, המתמודדים עם תלמידים בוגרים יותר ואתגרים מורכבים יותר, חווים את התהליך הזה אחרת ממורים בבית הספר היסודי?
כדי לבחון את השאלות הללו, נאספו נתונים מ-131 מורים פורטוגזים משלבי חינוך שונים, שהשיבו על שאלונים שבחנו את רמות השחיקה, האמפתיה וקשיי הוויסות הרגשי שלהם, תוך שימוש בניתוחים סטטיסטיים מתקדמים של תיווך ותיווך ממותן.
