כמעט כל אדם חווה לפחות פרידה אחת מקשר רומנטי, ושיעורי הגירושין ברחבי העולם ממשיכים לעלות. אך מעבר לפרידות ה"רגילות" הנובעות משחיקה או חוסר התאמה, קיימת קבוצה מיוחדת של אנשים המתאפיינים בדפוס חוזר ונשנה של נטישת בני זוג, שוב ושוב, חרף המחיר הרגשי הכבד שהם עצמם ובני זוגם משלמים על כך. מה גורם לאדם להיכנס למעגל בלתי פוסק של פתיחת קשרים וסיומם?
מאמר זה בוחן את התופעה דרך הפריזמה של תיאוריית ההתקשרות, ומבקש להבין האם דפוסי התקשרות שנוצרו עוד בילדות, יחד עם רמת חרדה אישיותית, יכולים לנבא נטייה לנטישה חוזרת של בני זוג בבגרות. האם נוטשים סדרתיים נבדלים מאנשים שמצליחים לשמור על קשר יציב מבחינת תחושת הביטחון, הפחד מאינטימיות או החרדה הכללית שהם חווים? והאם ישנם הבדלים בין נשים לגברים באופן שבו תכונות אלו מתבטאות בהחלטה לעזוב?
כדי לבחון שאלות אלו גויסו 120 משתתפים, סטודנטים ובוגרים ממוסדות אקדמיים בפולין, שחולקו לשתי קבוצות שוות בגודלן: קבוצה שדיווחה על נטישה חוזרת של בני זוג וקבוצת בקרה שדיווחה על שמירה על קשר יציב. המשתתפים מילאו שאלוני אישיות מקובלים לבחינת סגנון ההתקשרות ורמת החרדה שלהם, ותוצאותיהם הושוו ונותחו סטטיסטית כדי לבחון אילו מאפיינים אישיותיים מבחינים בין נוטשים לשאינם נוטשים, ואם מאפיינים אלה שונים בין המינים.
