מורים בבתי ספר מכלילים נדרשים כיום למשימה מורכבת במיוחד: להעניק הוראה איכותית הן לתלמידים בעלי צרכים מיוחדים והן לתלמידים רגילים, לעיתים קרובות ללא משאבים או תמיכה מספקים. המציאות הזו יוצרת עומס יומיומי, תחושות תסכול ולחץ, וקושי ממשי לשמור על תפקוד רגשי יציב לאורך זמן. לא כל המורים מצליחים להתמודד עם האתגר באותה מידה, ומחקרים שונים מצביעים על כך ששיעור לא מבוטל מהם מפגין רמות נמוכות של חוסן נפשי, תכונה קריטית להתמדה בעבודה מאתגרת כמו הוראה מכלילה.
מה בעצם מסייע למורים מסוימים לשמור על יציבות נפשית וחיוביות דווקא בתנאים הקשים הללו? מחקר זה יצא לבדוק שאלה מרכזית זו דרך הפריזמה של שני גורמים שנצפו כבעלי השפעה פוטנציאלית: האמון של המורה ביכולותיו שלו להוראה מכלילה אפקטיבית, ומידת התמיכה שהוא מקבל מהסביבה המקצועית והאישית שלו. בעוד שמחקרים קודמים בחנו כל אחד מהגורמים הללו בנפרד, נדיר למצוא מחקר שבוחן את השילוב בין השניים כמנבאים משותפים של חוסן.
כדי לבחון זאת, נאספו נתונים משמעותיים מ-156 מורים ב-22 בתי ספר יסודיים מכלילים באינדונזיה, באמצעות שאלונים מובנים שבדקו את שלושת המשתנים המרכזיים. הממצאים, המבוססים על ניתוח סטטיסטי מתקדם, שופכים אור לא רק על התמונה הכללית אלא גם על ארבעה ממדים שונים המרכיבים את החוסן הנפשי של המורה, ופותחים פתח לחשיבה מעשית על דרכים לחזק את המורים העובדים במערכות חינוך מאתגרות מסוג זה.
