מחקרי תאומים נחשבים לאחד הכלים החזקים ביותר להערכת התרומה הגנטית לתכונות אנושיות מגוונות, החל ממשקל גוף ועד לתכונות אישיות ובעיות התנהגות. אך כלי זה נשען על הנחת יסוד שלא תמיד נבחנה לעומק: שהסביבה הטרום לידתית של תאומים זהים ולא זהים דומה במידה שווה. בפועל, תאומים זהים עצמם אינם קבוצה אחידה מבחינת מבנה השליה. חלקם חולקים כוריון אחד, מה שעלול ליצור זרימת דם משותפת ותחרות על משאבים בין העוברים, ואחרים מפותחים בשליות נפרדות לחלוטין, בדומה לתאומים לא זהים. האם עובדה זו, שלרוב אינה מקבלת התייחסות במחקרי תאומים סטנדרטיים, עלולה להטות את אומדני התורשתיות שאנו מכירים כל כך טוב מהספרות המדעית?
כדי לבחון שאלה זו, ניצלו החוקרים משאב ייחודי: קישור בין מרשם התאומים הלאומי ההולני, המלווה אלפי זוגות תאומים מהלידה ועד הבגרות הצעירה, לבין מאגר פתולוגיה לאומי המכיל מידע מדויק על מבנה השליה של כל זוג. כך התאפשר לבחון, על פני מדגם עצום ומגוון תכונות חסר תקדים, האם שיתוף כוריון בין תאומים זהים משפיע על מידת הדמיון ביניהם במדדי גדילה, התפתחות מוטורית, מזג, בעיות רגשיות והתנהגותיות, ביצועים קוגניטיביים ותכונות אישיות.
הממצאים חושפים תמונה מורכבת ומפתיעה, שיש לה השלכות ישירות על אמינותם של עשרות שנות מחקר המבוססות על עיצוב התאומים הקלאסי, ועל הדרך שבה מפרשים חוקרים את מקורות ההבדלים בין בני אדם.
