מה קורה למוח ולנפש של תינוק שגדל ללא בית קבוע, ללא הורה יציב, בסביבה שמעטה עד כדי כך שנקראת "תת-מגורה"? מחקר זה יוצא לשטח, לבתי עריסה (casas cuna) במחוז צ'וקיסאקה בבוליביה, כדי לבחון מקרוב את איכות הסביבה שבה חיים פעוטות בגילי 0 עד 2 שנים שהופרדו ממשפחותיהם עקב הזנחה, נטישה או יתמות. בוליביה, כמו מדינות אנדיניות נוספות באמריקה הלטינית, מכריזה על מדיניות רשמית לקידום הגיל הרך, אך המציאות בשטח מציגה תמונה מורכבת בהרבה, שבה הריון בגיל ההתבגרות, אלימות במשפחה ומצוקה סוציו-אקונומית יוצרים סיכון כפול: גם לילד וגם למי שמופקד על גידולו.
החוקרים בחנו כיצד תוכנית התערבות פסיכומוטורית, המבוססת על גירוי מוקדם ומיושמת בקבוצות קטנות במסגרת סדנאות דו-שבועיות, עשויה לשנות את פני הסביבה שבה חיים 36 פעוטות בשני בתי עריסה. באמצעות שני כלים ממוקדים, האחד בוחן שישה מרכיבים של הסביבה הביתית כמו רספונסיביות, ארגון וזמינות חומרי משחק, והשני מנתח את אופי הקשר הרגשי בין הילד למטפל דרך תצפית ישירה, נבדקה השאלה המרכזית: האם אפשר, ובאיזו מידה, לשפר את התנאים הסביבתיים והרגשיים של ילדים בסיכון פסיכו-חברתי במסגרת מוסדית?
מעבר לשאלה המחקרית הצרה, המאמר נוגע בדילמה עמוקה יותר: מה נדרש כדי להעניק לילדים החיים ללא בית קבוע הזדמנות אמיתית להתפתחות תקינה, ואילו כלים עומדים בפני מטפלים וקובעי מדיניות כדי להפוך מסגרות מוסדיות למרחב מטפח ולא רק למחסה זמני.
