במשך עשרות שנים נתפסה חקירה משטרתית כזירת קרב: חוקר לוחץ, מאשים ומנסה לסחוט הודאה, ומולו אדם מפוחד שבוחר לשתוק, לשקר או לומר כל דבר רק כדי שהכול ייגמר. אבל מה אם הלחץ עצמו הוא הגורם לכישלון? מה אם שיחה רגועה, סקרנית ולא שיפוטית היא הדרך המהימנה יותר להגיע לאמת, ולא רק האתית יותר?
המאמר בוחן את השאלה כיצד אפשר להפוך ראיון חקירתי ממאבק עימותי לשיחה מנוהלת, בלי לוותר על חדות, על שליטה ועל יכולת לחשוף שקרים. הכותב, איש מקצוע בתחום החקירות, מתבסס על ניסיונו המעשי, על מחקר קודם בתחום הראיונות המשטרתיים ועל מודל PEACE הבריטי, ומלווה את הדיון בתיאורי מקרה מחקירות אמיתיות: גניבת רכב, הונאה ורצח.
הוא עובר על שלבי הראיון מהכנה ועד ראיון חוזר, ועוסק בין השאר בבניית קשר, בסוגי שאלות, בהטיות של החוקר, בהקשבה פעילה ובניתוח לשוני של הצהרות. הקורא יפגוש רעיונות מפתיעים על האופן שבו מוחו של אדם מתמודד עם שמירת סיפור כוזב, ועל מה שמשתנה כשמחליפים את שאלת האשמה בהזמנה פשוטה לספר.
