כשאנחנו מסתכלים על העולם, אנחנו לא רואים משטח שטוח אלא סצנה מלאה בעומק. עצמים קרובים ורחוקים חולקים את אותו כיוון מבט, ובכל זאת אנחנו מצליחים להתמקד באחד מהם ולהתעלם מהאחר. רוב המחקר על קשב חזותי נערך דווקא על מסכים דו-ממדיים, ולכן עדיין לא ברור עד כמה המנגנונים המוחיים שמכוונים קשב לאורך ציר העומק דומים לאלה שפועלים במרחב השטוח. השאלה הזאת נעשית חשובה במיוחד בעידן של משקפי מציאות מדומה ורבודה.
המחקר הנוכחי שואל: האם הפעילות החשמלית של המוח משקפת באופן שונה גירוי שנמצא במישור העומק שאליו מתמקדים לעומת גירוי שנמצא במישור אחר, ובאילו שלבי עיבוד הדבר מתרחש? כדי לבדוק זאת פיתחו החוקרים מערך גירוי סטריאוסקופי חדשני. שני ענני נקודות נעות חפפו זה את זה במרכז המסך, אחד מול מישור הקיבוע ואחד מאחוריו, והבהבו בקצבים שונים. צלב צבעוני הורה למשתתפים לעבור לאחד המישורים ולזהות שם אירועי תנועה קוהרנטית קצרים, בלי להזיז את העיניים. בזמן שהמשתתפים ביצעו את המשימה הקליטו החוקרים EEG ב-64 ערוצים, ובדקו במקביל שני סוגי אותות: תגובה מתמשכת לגירוי המהבהב ותגובות חולפות לאירועי התנועה.
השילוב הזה מאפשר להשוות בין סמנים של קשב מתמשך לבין סמנים של עיבוד אירוע בודד, ולבחון היכן במוח נבחר המישור שאליו מכוונים קשב. התוצאות עשויות לשנות את האופן שבו חושבים על תפקידה של קליפת הראייה המוקדמת בתפיסת עומק.
