סין היא אחת ממפלטות הפחמן הדו-חמצני הגדולות בעולם, והיא נדרשת לחסוך באנרגיה ולצמצם פליטות מבלי לעצור את הצמיחה. אחת הדרכים שמדברים עליה רבות היא פיתוח תעשיות עתירות טכנולוגיה, שמבוססות על ידע ולא על דלקים מאובנים. אבל לא די בכך שהתעשיות האלה קיימות. השאלה היא עד כמה הן יעילות בהפיכת משאבי מחקר ופיתוח להישגים אמיתיים, ואם היעילות הזאת אכן מתרגמת לאוויר נקי יותר.
יש כאן גם שאלה גיאוגרפית. הפליטות והמשאבים בסין מפוזרים בצורה לא אחידה, ומחוז אחד אינו פועל בחלל ריק: מה שקורה אצל השכנים עשוי להשפיע עליו. השאלה המרכזית היא כיצד יעילות החדשנות של תעשיות ההיי-טק במחוז מסוים קשורה לפליטות, הן בתוך המחוז והן במחוזות הסמוכים לו, והאם הקשר הזה פשוט וישר או מורכב יותר.
כדי לבדוק זאת, החוקרים בנו פאנל נתונים של 30 מחוזות סיניים לאורך השנים 2005 עד 2016. הם חישבו פליטות משמונה סוגי אנרגיה לפי הנחיות IPCC, מדדו יעילות חדשנות בשיטת DEA עם מדד Malmquist ופירקו אותה לרכיביה, והפעילו מודל Durbin מרחבי עם שלוש מטריצות משקל שונות, המבוססות על מרחק, על כלכלה ועל חדשנות. לבסוף הם בחנו את יציבות התוצאות בעזרת משתנה תחליפי. התוצאה היא מבט מרחבי על הקשר בין טכנולוגיה, גיאוגרפיה ואקלים.






