כשמחלה עוברת מחיות לבני אדם, ההנחה הרווחת היא שמדובר בבעיה של פתוגן, של בעל חיים או של היגיינה לקויה. אבל מה אם חלק גדול מהסיפור נמצא במקום אחר לגמרי: ביחסי כוח בין נשים לגברים, בירושה של שלטון קולוניאלי, ובהנחה שהאדם הוא מרכז העולם? מחלות זואונוטיות מטילות נטל כפול על בני אדם ועל בעלי חיים, ועם זאת רוב ההתערבויות מתייחסות אליהן דרך מבט רפואי או וטרינרי מופרד. גם המודלים הסוציו-אקולוגיים, שנועדו לחבר בין החברתי לאקולוגי, מותירים שאלות פתוחות לגבי מי מוגדר כמוחלש, מי נחשב לאיום, ומי בכלל נספר.
המאמר שואל האם אפשר לחשוב מחדש על הגישה הסוציו-אקולוגית כך שתתחשב בכוח, במגדר ובקולוניאליזם, ותראה גם את החזירים והטפילים כשחקנים בעלי משמעות. כדי לבחון זאת המחברות בונות מסגרת ביקורתית משלוש נקודות מוצא: התחלה מן המוחלשים, מבט דקולוניאלי וחשיבה טופולוגית על יחסים. הן מפעילות אותה על מקרה מוחשי, תולעת הסרט של החזיר בקרב חקלאיות וחקלאים קטנים בצפון אוגנדה, בהתבסס על עבודת שדה בקהילת האצ'ולי: תצפיות משתתפות, ראיונות, קבוצות מיקוד וראיונות הליכה, בליווי מומחים מקומיים.
התוצאה היא מבט לא שגרתי על חזירים, על טפילים ועל מי שמטפל בהם, ועל השאלה איזה סוג של בריאות אנחנו בעצם מנסים להשיג ובעבור מי.
