מדוע אדם חש מקופח גם כשמצבו אינו גרוע, ומדוע אחר מרגיש שלם עם חייו אף שהוא חי בעוני? מושג ההמחסור היחסי, הפער בין מה שאנשים מצפים לו לבין מה שנראה בהישג ידם, היה בזמנו אחד ההסברים המרכזיים לפשיעה בקרימינולוגיה. אך בעשורים האחרונים הוא נדחק לשוליים, אפילו בזרם שבנה עליו את טיעוניו. בינתיים העולם השתנה לבלי היכר: משבר כלכלי וצנע, כלכלת גיג, חוזי אפס שעות, מדיה חברתית, חדשות כזב, תנועות מחאה גלובליות ומגפה עולמית.
המאמר שואל אם המושג עדיין יכול לתרום להבנת פשיעה וחברה בעידן הזה, ומדוע נשכח דווקא כעת, כשנדמה שהוא נחוץ מתמיד. כדי לברר זאת, המחבר עוקב אחר מסעו של המושג מראשיתו בתאוריית המתח של מרטון ובכתביו של רונסימן, דרך הריאליזם השמאלי הקלאסי והחדש, ועד הביקורת של האולטרה-ריאליזם. הוא מצליב את הקרימינולוגיה עם הספרות העשירה בפסיכולוגיה חברתית, ובוחן אם מושג הפרקריאט של גאי סטנדינג מציע חלופה או השלמה. לאורך הדרך הוא מתייחס גם לתעלומת ירידת הפשיעה ולכישלון נתוני העתק בחיזוי תפניות פוליטיות.
התוצאה היא דיון תאורטי שמזמין לחשוב מחדש על הקשר בין חוויה סובייקטיבית למציאות אובייקטיבית, ועל מקומה של הקרימינולוגיה בעולם של אי-ודאות, קיטוב וצרכנות.






