מה קורה לסטודנט שנכנס בפעם הראשונה לקמפוס, רחוק מהבית, עם עומס לימודי חדש ועם מטען רגשי שהוא סוחב איתו מהעבר? נתונים מארצות הברית מראים שחוויות קשות הן חלק מהביוגרפיה של רבים מהסטודנטים החדשים עוד לפני שנפתחה הסמסטר הראשון, ושרבים מהם נמנעים מלפנות לייעוץ מחשש לסטיגמה ולחשיפה. מכאן נולדת שאלה מעשית: האם יש כלי פשוט, זול ופרטי, שסטודנט יכול להפעיל לבדו, בלי שאיש יקרא את מה שהוא מרגיש?
אחד המועמדים לכך הוא כתיבה אקספרסיבית, כלומר ישיבה עם עט ומחברת וכתיבה רציפה על מה שמטריד. השיטה נחקרת כבר שלושה עשורים, אבל במסגרת של תוכניות חוסן ורווחה לסטודנטים חדשים היא כמעט אינה בשימוש. מחקר פיילוט שנערך במכללה כפרית בדרום ארצות הברית ביקש לבדוק אם משהו בה עובד גם בקרב סטודנטים בשנה הראשונה, וכיצד הם עצמם חווים אותה.
החוקרים, ברובם אנשי סיעוד, גייסו מתנדבים באמצעות מודעות, הודעות דוא"ל ופנייה ישירה בכיתות. המשתתפים חולקו לסירוגין לשתי קבוצות. אחת כתבה על חוויה מלחיצה או טראומטית, והשנייה כתבה על נושאים יומיומיים ורגועים, כמו נוף או הוראות הגעה. לפני ההתערבות ושלושה שבועות אחריה נמדדו איכות החיים הגופנית והנפשית בשאלון מוכר, וגם הורמון הלחץ קורטיזול ברוק. שנה אחר כך נשלח למשתתפים שאלון נוסף שבו סיפרו במילותיהם מה כתבו ומה הכתיבה עשתה להם. השאלה שנותרת פתוחה היא אם הגוף, הנפש והסיפור האישי מספרים אותו סיפור.






