רובנו מרגישים שהטלפון הנייד תופס מקום גדול מדי בחיינו, ובקמפוסים ברחבי העולם החשש מהתמכרות לסמארטפון הולך וגובר. אבל מה קורה כשהמכשיר הוא גם ספר לימוד, מילון, כלי לתיאום קבוצות לימוד וחלון לשפה שהסטודנטים מתאמצים לשלוט בה? סטודנטים ללשון הם מקרה מעניין במיוחד, משום שהקורסים שלהם דוחפים אותם במפורש אל האפליקציות. השאלה היא אם המדדים המקובלים של "התמכרות" מצליחים להבחין בין שימוש כפייתי לבין שימוש שהוא חלק מהלמידה עצמה.
המחקר בוחן קבוצה של סטודנטים בשנה שלישית ללימודי אנגלית באוניברסיטה בסין, שזוהו כמכורים לטלפון על פי שאלון סינון מקובל. החוקרים שאלו מה דפוסי השימוש שלהם, כמה זמן ובאילו אפליקציות, האם הדפוסים האלה קשורים להישגים אקדמיים ולתכונות אישיות, ואילו סיבות הם נותנים לשימוש שלהם. ועוד שאלה מרכזית: איך הם עצמם מבינים את המושג התמכרות, ומה זה אומר על מעורבותם בלימודים.
כדי לענות על כך נאספו נתונים לאורך כמה שבועות בשילוב כמה מקורות: נתוני זמן מסך שהסטודנטים תיעדו ואימתו זה לזה בזוגות, שאלון אישיות, ציונים במשימות הקורס, הערות יומיות ודוחות רפלקטיביים אישיים. השילוב בין מדידה אובייקטיבית יחסית לבין קולם של הסטודנטים מאפשר מבט רחב יותר מזה של מחקרים שנשענים על דיווח עצמי בלבד. המאמר מעלה שאלות שחורגות מעולם הלימוד בסין, ונוגעות לאופן שבו אנחנו מגדירים שימוש "בעייתי" בעידן שבו הטלפון הוא גם כלי עבודה.
