הקורונה שינתה את פני ההשכלה הגבוהה והפכה למידה מרחוק לחלק בלתי נפרד מהחיים האקדמיים, אבל לא כל מרכיב בהוראה הפרונטלית זכה לתשומת לב שווה כשעברו לבחון את ההשפעות של השינוי הזה. בעוד שהרצאות מוקלטות נחקרו לעומק ונמצא כי הן מתקשרות לרוב לביצועים חלשים יותר, נותר תחום שקיבל הרבה פחות התייחסות מחקרית: טוטוריאלים, אותם מפגשים קבוצתיים קטנים שבהם סטודנטים פותרים תרגילים בעזרת מדריך ועמיתים. האם היכולת לבחור בין השתתפות פרונטלית לבין הגשה מקוונת ועצמאית של אותם תרגילים בדיוק, משפיעה על הדרך שבה סטודנטים חווים את הלמידה שלהם, מרגישים בטוחים ביכולתם, ולבסוף גם מצליחים בקורס?
מחקר זה מתמקד בדיוק בשאלה הזו, ובוחן אותה בהקשר של קורס מתמטיקה שירותית לשנה ב' באוניברסיטה, שבו ניתנה לסטודנטים גמישות אמיתית לבחור מדי שבוע כיצד להתמודד עם התרגילים הנלמדים. תוך התבססות על תאוריית הקוגניציה החברתית של בנדורה ועל המושג המרכזי של מסוגלות עצמית, נבחנו נתוני נוכחות, ציונים ותוצאות שאלוני מסוגלות עצמית שנאספו בתחילת ובסוף הסמסטר. המחקר מבקש להבין לא רק מי מצליח יותר מבחינה אקדמית, אלא גם מה קורה לתחושת הביטחון והרווחה הרגשית של הסטודנטים כשהם בוחרים בין שני עולמות למידה שונים כל כך, פרונטלי לעומת מקוון ועצמאי, ובאיזו מידה הבחירה הזו מעצבת את מסלול הלמידה שלהם.
