פילוסופים של המדע טוענים שתאוריה טובה היא תאוריה שאפשר להפריך. אבל חוקרים בפסיכולוגיה ניסויית כמעט אף פעם לא מוותרים על תאוריה ברגע שתחזית אחת שלה נכשלת. למה זה קורה? האם זו עיקשות, חולשה מתודולוגית, או שמא יש בהתנהגות הזו היגיון נסתר? ומה בכלל אפשר ללמוד מניסוי שנכשל, כשתמיד אפשר להאשים את התוכנה, את הנבדקים או את הנחות העזר?
המאמר מנסה להתמודד עם שתי בעיות ותיקות בגישתו של קרל פופר: בעיית דיהם, והנטייה של מדענים להתעלם מממצאים סותרים. הוא מציע מודל שמתאר איך מחקר ניסויי מתנהל בפועל, בתוך תחום הסבר צר שנקבע בזמניות. כדי להמחיש את הרעיון, הכותב נעזר בניסיון מחקרי אישי מתחום זיהוי פנים ושחזור פנים. בלב הדוגמה עומד מודל שמבקש לשחזר את פניו של חשוד מזיכרונו של עד, והדרך שבה התמודד עם ניסויים שנראו תחילה כמעמידים את המודל בסכנה.
המאמר משלב דיון פילוסופי במתודולוגיה, בהשראת פופר, לקטוש וקון, עם סיפור מחקר קונקרטי מן המעבדה. מי שמתעניין בשאלה איך מדע עובד באמת, ולא רק איך הוא אמור לעבוד, ימצא כאן זווית מפתיעה על היחס בין כישלון, סקרנות והתקדמות מדעית.






