איך מורה מסתכל על עצמו אחרי שנה בכיתה, ואיך אחרי עשרים שנה? האם התחושה שהוא איש מקצוע, הסיבות שהביאו אותו להוראה והחלומות שלו לעתיד נשארים כפי שהיו, או שהם משתנים עם השנים? רפורמות חינוכיות נשענות על המורים ועל רצונם ליישם אותן, ובכל זאת מעט יחסית ידוע על האופן שבו המורים עצמם תופסים את מקצועם ואת מקומם בו.
המחקר שואל אם ההבנה העצמית המקצועית של מורים שונה בין שלבי הקריירה, ובוחן אותה דרך חמישה ממדים: הדימוי העצמי, ההערכה העצמית, המוטיבציה לעבודה, תפיסת התפקיד וחזון העתיד.
החוקרים ראיינו 44 מורים מבתי ספר יסודיים, חטיבות ביניים ותיכונים במחוז אחד באיסטנבול. המורים נבחרו כך שייצגו מגוון רחב של ותק, מתחילת הדרך ועד שנים רבות בהוראה. הראיונות היו עמוקים ומובנים למחצה, והם נותחו בגישה פנומנולוגית, שמבקשת להבין את התופעה כפי שהאנשים החווים אותה מבינים אותה. שלושה חוקרים עיבדו את הדברים לתמות ולתת-תמות.
המאמר מציג מבט אישי ופחות מוכר על עולמם של מורים ועל מה שעומד מאחורי ההחלטה ללמד, להישאר בהוראה או לדמיין עתיד אחר. הוא יעניין כל מי שחושב על הכשרת מורים, על מעמד המקצוע ועל הדרך שבה מורים חווים את הקריירה שלהם.
