כל סטודנט מכיר את הרגע שבו העיניים ממשיכות לרוץ על השורות אבל שום דבר כבר לא נקלט. זה בדיוק ההבדל בין לעבור על טקסט ובין לקרוא אותו באמת. בעולם המחקר של הקריאה בשפה זרה מכנים את ההבדל הזה בקרה מטה-קוגניטיבית: היכולת לתכנן מראש כיצד ניגשים לטקסט, לנטר תוך כדי קריאה אם ההבנה אכן מתקיימת, ולהעריך בסיום עד כמה המשמעות אמנם הופקה. השאלה המעניינת היא אם מדובר בכישרון שיש או שאין, או במשהו שאפשר פשוט ללמד.
סטודנטים לאנגלית באוניברסיטה במרוקו העמידו את השאלה הזאת למבחן. שתי קבוצות של לומדים בסמסטר הראשון קיבלו אותם טקסטים לקריאה, סיפורי ומידעי, ואותו שאלון דיווח עצמי שבחן אילו מהלכים אסטרטגיים הם מפעילים בפועל בזמן הקריאה. ההבדל היחיד ביניהן היה שקבוצה אחת עברה סמסטר שלם של אימון מפורש בתכנון, בניטור ובהערכה, שלוש שעות בשבוע, והשנייה המשיכה כרגיל. בתום הסמסטר נמדדו שתיהן שוב באותם כלים.
מעבר לשאלה הטכנית של יעילות האימון עומדות כאן שאלות גדולות יותר: האם לומדים באוניברסיטה כבר מגיעים עם כלי בקרה מפותחים, האם ז'אנר הטקסט משנה את התמונה, ומה המשמעות של כל זה לתכניות הלימודים בקורסים להבנת הנקרא.
