בדרום מערב ספרד, על גבולה של אחת השמורות הטבעיות החשובות באירופה, נמשך זה עשורים מאבק בין שימור טבע ובין חקלאות מושקית. הסכסוך סביב מי התהום באזור דוניאנה זכה לתשומת לב בינלאומית, לפסיקה של בית הדין האירופי לצדק ולהסכמים פוליטיים שמתגמלים חקלאים שיצמצמו את צריכת המים. אלא שמאחורי התמונה המוכרת של חקלאים מול אקוויפר מתרחש סיפור אחר: שדות פירות היער של מחוז וולבה, שמספקים כרבע מתות השדה של האיחוד האירופי, מתקיימים על עבודתם של עשרות אלפי עובדות ועובדים מהגרים, שכמעט אינם מופיעים בדיון הציבורי על עתיד האזור.
מדוע נעלמת העבודה השכירה מן הסיפור שהאזור מספר על עצמו? כיצד קורה שדווקא בענף שבו עצימות העבודה גבוהה במיוחד נתפסים העובדים כ"עזרה" עונתית, כתוספת לייצור ולא כליבתו? והאם המונחים הרווחים שבהם מתוארים תנאי העבודה בשדות, "זמניות" מצד אחד ו"עבדות מודרנית" מצד שני, מסייעים להבין את המתרחש שם או דווקא מטשטשים אותו?
כדי להתחקות אחר השאלות הללו שולבה עבודת שדה אתנוגרפית ממושכת באזור, ובה תצפית משתתפת וראיונות עם עובדים, חקלאים, פעילי איגודים, נציגי התעשייה, פקידי ממשל ואנשי סביבה, עם קריאה ביקורתית של חקיקה, תוכניות העסקה, כתבות עיתונות וייצוגים תקשורתיים של המציאות בשדות. מן החיבור בין אלה עולה תמונה שבה שמות, הגדרות וחלוקות אינם תיאור ניטרלי של המציאות החקלאית אלא חלק פעיל מעיצובה.
