מה קורה כשבוחנים לא רק את המצב הבריאותי של אוכלוסייה, אלא גם את התחושה הסובייקטיבית שלה לגבי מימוש זכויות האדם שלה בחיי היומיום? מחקר חדש ממונטנגרו מבקש לבחון שאלה מרתקת זו, מתוך הנחה שקיים קשר הדוק בין תפיסת זכויות האדם לבין תפקוד גופני ובריאות נפשית ורגשית. גם בחברות דמוקרטיות ומפותחות, הפרות סמויות של זכויות אדם עלולות להתקיים במשפחה, בבית הספר, במקום העבודה ובין קבוצות חברתיות שונות המוגדרות לפי גיל, מגדר, מעמד כלכלי או שייכות אתנית, ואלה עשויות לפגוע ביחסים הבין-אישיים וברווחה הכללית.
החוקרים ביקשו לבדוק כיצד תופסים אזרחי מונטנגרו בגילים שונים את מימוש זכויותיהם, ואילו קבוצות גיל עלולות להיות פגיעות במיוחד ולדרוש תשומת לב מדיניותית ממוקדת. לצורך כך גויס מדגם לאומי רחב של יותר מ-700 משיבים משלל מוניציפליטיות במדינה, שחולקו לארבע קבוצות גיל שונות, מגיל 18 ועד 82. המשיבים מילאו שאלון סטנדרטי שנועד לבחון את מצב זכויות האדם הנתפס בהתבסס על ארבעה עקרונות יסוד בינלאומיים, בשילוב עם רמות אינטראקציה שונות בחיי היום-יום: המעגל הבין-אישי, מערכת הבריאות, הקהילה ומקום העבודה.
הממצאים שהתגלו חושפים תמונה מורכבת יותר משנדמה במבט ראשון, ומצביעים על הבדלים משמעותיים בין קבוצות הגיל השונות באופן שבו הן חוות את זכויותיהן במרחבים שונים של חייהן. האם קבוצות גיל מסוימות נחוות כפגיעות יותר מאחרות? ומה ניתן ללמוד מכך על עיצוב מדיניות ציבורית עתידית?
