אירופה מזדקנת בקצב חסר תקדים בהיסטוריה האנושית. ילודה נמוכה, תוחלת חיים מתארכת ותוצאה כפולה: פחות ילדים, יותר קשישים. המדינות מנסות זה עשרות שנים לעודד ילודה, אך ההשפעה תמיד התגלתה כזמנית בלבד. נותרת אפשרות אחת נוספת שרבים תולים בה תקוות: הגירה בין־לאומית. האם זרם מהגרים חדשים לתוך מדינות האיחוד האירופי, ולרפובליקה הצ'כית בפרט, יכול לשמש כמעין "מנוע נעורים" דמוגרפי שיאזן את המשוואה המתדרדרת?
המאמר יוצא למסע שמתחיל בעת העתיקה ובימי הביניים, עובר בגלי ההגירה הגדולים של המאה ה־17 ועד מלחמת העולם השנייה, ומגיע לתקופה שלאחר המלחמה שבה אירופה עצמה הפכה מיצואנית מהגרים ליעד הגירה מבוקש. תוך התבססות על נתונים דמוגרפיים והיסטוריים רחבי יקף, נבחנת השאלה המרכזית: האם ואיך משפיעה ההגירה על מספר התושבים ועל מבנה הגילים במדינות האיחוד האירופי, ובאופן ממוקד יותר ברפובליקה הצ'כית שעברה בעשורים האחרונים מהפך ממדינת מעבר למדינת יעד להגירה?
המאמר בוחן את מבנה הגיל הייחודי של קבוצות מהגרים שונות, כמו אוקראינים, סלובקים, וייטנאמים, רוסים ופולנים, ומנתח נתונים כמו "מדד ההזדקנות" הבוחן את היחס בין קשישים לילדים באוכלוסייה. הניתוח משתרע על פני מדינות שונות באיחוד האירופי ובוחן דגמים משתנים של הגירה נקייה, ריבוי טבעי ותרומתם היחסית לגידול האוכלוסייה. מדובר בסוגיה שנוגעת לא רק לדמוגרפים אלא לכל מי שמתעניין בעתיד הכלכלי והחברתי של אירופה, שוק העבודה שלה ויכולתה לקיים את אזרחיה המבוגרים בעתיד.
