הוראת המדעים במרוקו מתמודדת שנים רבות עם מחסור בציוד מעבדה, כיתות עמוסות ותכניות לימודים תובעניות, מצב שמקשה במיוחד על ההיבט הניסויי של לימודי הפיזיקה. משבר הקורונה חשף עוד יותר את מגבלות ההסתמכות הבלעדית על מעבדות פיזיות, והעלה על סדר היום את השאלה אם כלים דיגיטליים כמו מעבדות וירטואליות וסימולציות אינטראקטיביות יכולים להוות תחליף או השלמה משמעותית. אך בעוד שמחקר רב בנושא מתמקד בהשכלה הגבוהה, נותר פער ידע ניכר לגבי השפעתם של כלים כאלה על תלמידים צעירים יותר, בבתי ספר תיכוניים תחתונים במדינות עם משאבים מוגבלים.
מחקר זה בוחן שאלה מרכזית: באיזו מידה שילוב מעבדה וירטואלית בהוראת הפיזיקה השוטפת בכיתה משפר את הישגי התלמידים, ואם כן, באיזה סוג של ידע ומיומנויות בדיוק? כדי לענות על כך, נערך מחקר מעין־ניסויי בבית ספר תיכון תחתון בטנג'יר, שבו שתי כיתות מקבילות למדו את הנושא "התנגדות חשמלית" באמצעות אותו מורה ואותה תכנית לימודים, כשההבדל היחיד היה שילוב סימולציות דיגיטליות מותאמות תכנית הלימודים בקבוצת הניסוי. באמצעות מבחנים מקדימים ומסכמים, ותוך היעזרות בטקסונומיה של בלום ובתיאוריית העומס הקוגניטיבי כמסגרות פרשניות, המחקר מבקש להבין לא רק אם המעבדה הווירטואלית עשתה הבדל, אלא היכן בדיוק ההבדל הזה מתבטא, וכיצד ניתן ליישם תובנות אלו במערכות חינוך המתמודדות עם אילוצי משאבים דומים.
