כשזוג נפרד אחרי שנות נישואין רבות, כשהילדים כבר בוגרים ואולי הורים בעצמם, מה קורה לקשר ביניהם לבין ההורים? בעשורים האחרונים "גירושין אפורים", כלומר גירושין אחרי גיל 50, נעשו נפוצים יותר במערב. מי שמתגרשים בשלב הזה של החיים מוצאים עצמם לא פעם בלי בן זוג תומך, ולכן הילדים הבוגרים הופכים למקור חשוב של קרבה, ליווי ועזרה. ובכל זאת, לא כל המשפחות עוברות את המשבר באותו אופן.
המאמר שואל אם ההשפעה של גירושי ההורים על הקשר עם ילדיהם הבוגרים זהה בכל המשפחות, או שהיא תלויה במידת הקרבה והסולידריות ששררו בהן עוד לפני הפירוד. האם משפחות שהיו קרובות מלכתחילה מצליחות להתמודד טוב יותר, ואילו משפחות שהקשרים בהן היו רופפים נפגעות יותר? ומה קורה בקשר עם האמהות לעומת הקשר עם האבות?
החוקר מתבסס על נתוני הפאנל המשפחתי הגרמני (pairfam), שעקב אחרי יותר מעשרת אלפים אנשים במשך 13 גלי מדידה. הוא בוחן שלושה ממדים של הקשר בין ההורים לילדים: תדירות המגע, הקרבה הרגשית והתמיכה ההדדית. כדי לבדוק את ההבדלים בין משפחות הוא משתמש בשיטה סטטיסטית שמאפשרת לראות את ההשפעה לאורך כל טווח הסולידריות ולא רק בממוצע. המחקר מתייחס גם לשאלה אם הגירושין מעמיקים את הפערים בין משפחות, ובודק אם התוצאות עמידות לאפשרות שמשפחות בעלות קשרים חלשים נוטות להתגרש יותר מלכתחילה.






