מורים רבים חווים שחיקה, תופעה שיכולה להוביל לעזיבת המקצוע ולפגיעה באיכות ההוראה. אך מה בעצם גורם לשחיקה הזו? מעבר לעומס העבודה המוכר, ייתכן שיש כאן משהו עמוק ומטריד יותר, הקשור לאופן שבו מורים תופסים את תלמידיהם. מחקרים מראים שמורים נוטים לעיתים לייחס לתלמידים ממיעוטים אתניים מוטיבציה נמוכה יותר ובעיות משמעת רבות יותר, תפיסות שעשויות לנבוע מדעות קדומות סמויות ולא תמיד מודעות.
המחקר הנוכחי בוחן שאלה מרתקת: האם קיים קשר בין רמת הדעות הקדומות האתניות של מורים לבין תחושת השחיקה שלהם, ואיך מסוגלותם העצמית כמורים משחקת תפקיד בתמונה הזו? כדי לבדוק זאת, נאספו נתונים מ-84 מורים בפועל ובהכשרה משתי מדינות אירופיות, איטליה וגרמניה, שבהן קיים פער בולט בין הרכב הרוב האתני של סגל ההוראה להרכב המגוון של אוכלוסיית התלמידים. המשתתפים מילאו שאלונים שבדקו שלושה ממדים של שחיקה, שלושה ממדים של מסוגלות עצמית בהוראה, ומידת הדעות הקדומות ה"מודרניות" שלהם כלפי מיעוטים.
האם הדעות הקדומות שמורים נושאים איתם, לעיתים בלי משים, אכן קשורות לתחושת הניתוק והציניות שהם חווים בעבודתם? והאם תחושת המסוגלות שלהם יכולה לשמש כמגן מפני שחיקה, גם כשמדובר בדעות קדומות? התשובות עשויות לשפוך אור חדש על הדרך שבה ניתן לשפר גם את רווחת המורים וגם את איכות החינוך בכיתות מגוונות תרבותית.
