כשאדם נופל קורבן לעבירה פלילית, הוא ניצב מיד בפני החלטה שאינה פשוטה כלל: האם לפנות אל המשטרה ואל בתי המשפט ולבקש צדק, או לשתוק ולנסות להמשיך בחייו. ההחלטה הזאת נראית לכאורה מובנת מאליה, אך רוב הנפגעים בוחרים דווקא שלא להתלונן. מאחורי הבחירה הזאת עומד חשבון מורכב של מחירים: חשיפה פומבית, ערעור על המהימנות, חשש מנקמה של הפוגע, ולעתים גם מחיר נפשי כבד שמשלמים דווקא מי שכבר נפגעו פעם אחת.
השאלה המרכזית היא מה באמת קורה לבריאות הנפש של נפגעי עבירה שמעורבים בהליך המשפטי. האם המפגש עם מערכת המשפט מעמיק את הפגיעה ויוצר היפגעות חוזרת, כפי שמקובל להניח, או שמא דווקא ההכרה הפומבית בעוול, ההגנה והאפשרות להשמיע קול מחזקות את ההחלמה? ואם התשובה תלויה בנסיבות, אילו תנאים באולם המשפט ומחוצה לו קובעים לאן ייטה הכף?
כדי לבחון את השאלה נבדקים כאן החסמים החברתיים והפסיכולוגיים המרתיעים נפגעים מהשתתפות, שיעורי הדיווח והנשירה של תיקים, הרפורמות בזכויות נפגעי עבירה וחלופות הצדק המאחה, לצד המחקרים האמפיריים המעטים שהשוו בין נפגעים שהשתתפו בהליך לבין אלה שנמנעו ממנו, וכן מחקרי ראיונות שליוו נפגעים במסלולים משפטיים שונים ובחנו את חוויותיהם לאורך זמן.






