דמיינו שני אנשים זרים שיושבים זה לצד זה ומנסים יחד לנווט בנתיב על מסך, אחד רואה את המפה והשני מזיז את הסמן, ואין ביניהם קשר חזותי. בדיוק באמצע המשימה, רוב הסימנים שעזרו להם להתמצא פשוט נעלמים. צוותים אמיתיים נתקלים בהפרעות בלתי צפויות כאלה כל הזמן, והיכולת שלהם להסתגל קובעת במידה רבה אם יצליחו. אבל מה קורה בזמן אמת בתוך המוחות של חברי הצוות?
בשנים האחרונות חוקרים מודדים את מה שמכונה סנכרון בין-מוחי, כלומר מידת הדמיון בפעילות העצבית של אנשים שפועלים יחד. הוא מוצג לא פעם כסמן אפשרי לחשיבה צוותית. מרבית המחקרים השוו בין משימות שונות, ומעטים בדקו מה קורה בתוך משימה אחת שנמשכת, כשמשהו בה משתבש בפתאומיות. המחקר הנוכחי שואל אם עלייה פתאומית בקושי המשימה משנה את הסנכרון בין מוחותיהם של בני הזוג, ואם כן, באיזה אופן: ברמתו הכללית, בכיוון שבו הוא מתפתח לאורך הזמן, או בסדירות שלו.
כדי לברר זאת, הוקלטה פעילות המוח של עשרות זוגות בוגרים באמצעות fNIRS, בעודם מבצעים משימת ניווט שיתופית בת עשרים דקות מעל אזורים בקורטקס הפרה-פרונטלי ובצומת הטמפורו-פריאטלי. חלק מהזוגות חוו הפרעה בדקה העשירית וחלקם שימשו קבוצת ביקורת. החוקרים בחנו גם את הביצועים, את הקושי שהמשתתפים תפסו ואת דפוסי הדיבור ביניהם, ובדקו האם הסנכרון אכן נובע מהאינטראקציה ולא מצירוף מקרים.
