בתום מלחמת העולם השנייה נותרו באירופה מאות אלפי אנשים שלא יכלו או לא רצו לחזור למולדתם: יהודים ששרדו, פולנים, בלטים ואוקראינים שחששו מהשלטון הסובייטי החדש. הקריאה ההומניטרית לקלוט אותם נתקלה בציבורים חשדניים ובמדיניות הגירה מסויגת. איך משכנעים חברות שאינן להוטות להגירה לפתוח את שעריהן לפליטים? ומה קורה כשאותם פליטים מוצגים לא רק כאנשים הזקוקים להצלה, אלא גם כידיים עובדות שהמשק צריך?
המאמר בוחן שאלה זו דרך שלוש מדינות הגירה, אוסטרליה, קנדה וארצות הברית, שקלטו יחד את רוב העקורים שיושבו בעזרת ארגון הפליטים הבין-לאומי. הוא עוקב אחר שלושה צירי השוואה בכל מדינה: איזו עבודה הוגדרה כרצויה, כיצד אורגנו הגיוס והשיבוץ של העובדים, ואילו טיעונים וקמפיינים שימשו לגיוס דעת הקהל. לשם כך נשענת הבחינה על מסמכים ממשלתיים, התבטאויות של שרים ומושלים, סיקור עיתונאי ודוגמאות מקומיות, ממסילת רכבת באוסטרליה ועד פלנטציות במיסיסיפי ומפעלי ביגוד בניו יורק.
ההשוואה מניחה זו לצד זו שלוש מערכות ממשל שונות מאוד, ממבנה ריכוזי ומבוקר ועד מערכת פדרלית מפוצלת, ומאפשרת לראות איך ההבדלים ביניהן עיצבו את חייהם של אנשים שהגיעו כמעט בלי כלום. התוצאה היא מבט מפתיע על היחסים בין חמלה לבין חישוב כלכלי בהגירה, מבט שיש לו הדים גם בדיונים בני זמננו על פליטים ועל מהגרי עבודה.
