מה קורה לזיכרון של זוועה כשהאדם שחווה אותה כבר אינו בין החיים? בעידן שבו הניצולים האחרונים הולכים ונעלמים, השאלה איך עדות טראומטית עוברת הלאה, ובאילו צורות, הופכת דחופה במיוחד. המאמר עוסק בשאלה הזאת דרך מקרה יוצא דופן: קשר בין סינטי ששרד את אושוויץ לבין מלחין רום צעיר, שנולד מהם יצירה מוזיקלית גדולה וסרט תיעודי שנעשה על ידי אמו של המלחין.
במרכז המאמר עומדות האורטוריה "Symphonia Romani – Bari Duk" ("כאב גדול") והסרט "Dui Rroma" ("שני רומא"). שתיהן נשענות על ראיונות עם הוגו הולנרייינר, שנפטר ב-2015. השאלה המרכזית היא איך זיכרון אישי וקשה לביטוי מותמר לצליל ולתמונה, ומה קורה לו כשהוא נודד אל קהלים שאינם שייכים למיעוט. האם מוזיקה יכולה לשאת עדות באופן נאמן? ומה משמעות הדבר עבור מי שמלחינים, מצלמים ומציגים את הזיכרון של אחרים?
המחבר משלב עבודת שדה אתנוגרפית וראיונות עם המלחין והבמאית מאז 2017, וקורא את שתי היצירות יחד, מתוך מפגש בין אתנו-מוזיקולוגיה ללימודי זיכרון. הוא מתבונן בתווים, בליברית, בעריכת הסרט, בהקרנות ובקונצרטים, ובוחן גם את דרכי ההפצה שלהם. התוצאה היא מבט מרתק על האופן שבו תרבות, אמנות ושתיקה נפגשות סביב אחד הפרקים הפחות מוכרים של השואה, ועל השאלה למי באמת שייכת האחריות להקשיב.
