כל משא ומתן, מחוזה הקלטות ועד הסכם אספקה, מחייב את הצדדים להחליט בכל סבב אם ההצעה שעל השולחן טובה דיה. בפועל מעטים מנהלי המשא ומתן יודעים לתרגם את מה שחשוב להם לציונים מספריים מדויקים, ודווקא את זה דורשים מהם הכלים המקובלים: לחלק מאה נקודות בין הנושאים, לנקד כל אפשרות ולסמוך על כך שהמספרים משקפים את ההעדפות האמיתיות. מחקרים התנהגותיים מראים שכאן נפתח פתח לעיגול מספרים, לפרשנות שגויה ולהטיות שמעוותות בדיוק את מה שמערכת הניקוד אמורה לייצג.
מכאן נובעת השאלה שבמרכז המאמר: האם אפשר לבנות מערכת להערכת הצעות שתתבסס על מילים ולא על מספרים, בלי לאבד דיוק אנליטי? והאם הערכה כזאת תוביל את הצדדים לאותם הסכמים שהיו מגיעים אליהם בעזרת הכלים המספריים המקובלים?
לצורך הבחינה פותחה שיטה שמדרגת כל הצעה לפי מרחקה מהצעה אידיאלית, באמצעות מידת מרחק שמתאימה לנתוני סדר ולא לנתונים מספריים, כך שאפשר להעריך הצעה בעזרת מונחים כמו טוב מאוד או בינוני. השיטה שולבה במודל תמיכה תלת שלבי, מבניית מערכת ניקוד מראש לכל ההצעות האפשריות ועד השימוש בה בסבבי המשא ומתן ובניתוח ההסכם, ונבחנה על תרחיש ותיק ומוכר מתוך מערכת תמיכה מקוונת: חוזה בין נציג של מוזיקאי ובין חברת שידור, ובו ארבעה נושאים ומאות הצעות אפשריות. במקביל הושוותה השיטה לשיטת ניקוד מספרית קלסית וגם לחלופות לשוניות אחרות, ובהן גישות עמומות וגישות הוליסטיות.






