מה קורה לאנשים שרוצים לעזוב מקום, אך אינם מסוגלים לכך, ואינם יכולים גם לחזור לביתם? המחקר על הגירה הנגרמת משינויי אקלים נוטה להתמקד באוכלוסיות כפריות, ורואה בהחלטת ההגירה תהליך רציונלי המבוסס בעיקר על שיקולים כלכליים. אבל מה עם אלה שדווקא הצליחו לנוע פעם אחת, ומצאו את עצמם "תקועים" בשכונת עוני עירונית, בלי אפשרות לחזור לבית שממנו הגיעו ובלי אפשרות להמשיך קדימה?
מאמר זה בוחן שאלה זו דרך מקרה מרתק: שכונת מגורים בלתי פורמלית בדאקה, בנגלדש, המאוכלסת ברובה על ידי אנשים שהיגרו מאי שנפגע קשות מציקלון קטלני ומהתמשכות בלתי חוקית של גדות נהר. מה מרגישים אנשים שנקלעו למצב של אי-תנועה כפולה, לא כאן ולא בבית? כיצד משפיעה מצוקה נפשית, אבדן זהות ותחושת שייכות פגועה על האופן שבו הם תופסים את מצבם ואת סיכוייהם לשנות אותו?
כדי לחקור את השאלות הללו, החוקרים שילבו בין מתודולוגיית Q, המבוססת על סידור היגדים סובייקטיביים על ידי המשתתפים ועיבודם באמצעות ניתוח פקטורים סטטיסטי, לבין ניתוח דיסקורס איכותני שהתבסס על ריאיונות מעמיקים. במחקר, שנערך על פני שלוש שנים בקרב 62 תושבים מרקעים מגוונים, ביקשו החוקרים לחשוף את המורכבות הפסיכולוגית והחברתית שמסתתרת מאחורי החלטות הניידות והאי-מוביליות, ולבחון האם ההסברים הכלכליים המקובלים אכן מספקים תמונה מלאה של המצב.
