מדעי הרוח נמצאים כבר שנים במצור מתמשך: הרשמה יורדת, פוליטיקאים מציעים להטיל קנסות על מי שבוחר ללמוד ספרות או פילוסופיה, ושטף של מאמרים ההגנה נכתב מדי שנה מחדש בלי להצליח לשנות את דעת הקהל. מדוע כל הנימוקים על ערך החשיבה הביקורתית והכישורים הרכים אינם מצליחים לשכנע? המאמר מציע כי הבעיה נעוצה בכך שהדיון מתמקד תמיד בשאלת ה"למה" ללמוד מדעי הרוח, ומזניח לחלוטין את שאלת ה"מה" – מה בעצם מושא הלימוד המדובר, ומה מייחד אותו.
כדי לבחון שאלה זו מחדש, המאמר חוזר אל מאמר קלאסי ופחות מוכר של ההיסטוריון של האמנות ארווין פנופסקי משנת 1940, ובוחן את שני המושגים שהוא טבע בו: "מונומנט" ו"דוקומנט". תוך התחקות אחר שורשי ההומניזם המודרני, מהרנסנס ועד להומניזם ה"חדש" של תחילת המאה העשרים באוניברסיטה האמריקאית, נבחנת השאלה מדוע ההגנות הרווחות על מדעי הרוח מבוססות על יסודות רעועים במיוחד. לצד זאת, מוצג ניתוח מדוקדק של ההבחנה שפנופסקי הציע בין חפצים היסטוריים לבין הכלים המשמשים לחקירתם, ושל האופן שבו הבחנה זו עשויה להתהפך ולהתגלגל בין תחומי דעת שונים.
מהו אם כן אותו "משהו" המשותף לכל הדיסציפלינות ההומניסטיות, מהיסטוריה ועד תיאטרון? כיצד ניתן להבין את מעמדם המשתנה של אירועים ויצירות כמו מלחמת העולם השנייה או יצירתו של גיבון על נפילת רומא, שלעתים הם עצם מושא המחקר ולעתים רק כלי בידי חוקר אחר? המאמר סוקר את המושגים הללו ופורש אותם לכדי מסגרת מחשבתית מקיפה יותר.
