פגיעת ראש טראומטית נתפסת לעיתים קרובות כבעיה שחולפת, אך אצל חלק מהנפגעים הקשיים הקוגניטיביים נמשכים שנים. הם מתקשים לקבל החלטות, מאבדים מוטיבציה ופועלים באימפולסיביות. את רוב הטיפולים מכוונים לליקויים מוטוריים וגופניים, ואילו לבעיות החשיבה והרגש כמעט אין מענה ממשי. אחד המכשולים הוא שאין לרופאים ולחוקרים "מד" אובייקטיבי שיראה מה בדיוק התקלקל במעגלים העצביים של כל פצוע.
המאמר שואל אם אפשר להשתמש בקצב הפעילות החשמלית של המוח כסמן שיצביע על מעגל פגוע, ובכך ינחה גירוי חשמלי מדויק יותר. במרכז הדיון עומד עיבוד תגמול, כלומר האופן שבו המוח מעריך תוצאות חיוביות ומתאים אליהן את ההתנהגות.
המחברים כותבים סקירה נרטיבית. הם מציגים מסגרת תאורטית שמתחילה בהקלטות רחבות היקף בבעלי חיים בריאים, ממשיכה לאיתור רשתות וסמנים אפשריים ומסתיימת בבדיקת גירוי בבעלי חיים פגועים. הם נשענים על מחקרי EEG בבני אדם, על מודלים של פגיעה מצחית במכרסמים ועל ניסויי נוירומודולציה. הם בוחנים גם כמה סוגי תנודות מוחיות, וכן את האתגרים בתרגום הממצאים מהמעבדה לקליניקה. מי שמתעניין בעתיד הרפואה המותאמת אישית לפגיעות מוח ימצא כאן דרך מעניינת לחשוב על הנושא.
