התאבדות היא אחד מגורמי המוות המובילים בקרב מתבגרים בארצות הברית, ומחקר רב הוקדש לשאלה מי נמצא בסיכון. אלא שרוב הידע הזה נשען על תלמידי בתי ספר, סטודנטים או מאושפזים בבתי חולים פסיכיאטריים. מה קורה עם בני נוער שחיים בנסיבות קשות במיוחד, למשל בני נוער שיצאו ממשפחות אומנה, נוער חסר בית או נוער שנקלע למערכת המשפט, ומקבלים סיוע בקהילה? הם נחשפו לא פעם לשורה של חוויות ילדות שליליות, ובמקביל חסרים להם לעיתים קרובות גורמי ההגנה שמאפיינים את בני גילם.
המאמר שואל אם גורמי הסיכון המוכרים מהספרות, כמו מגדר, השתייכות גזעית, אבחנה פסיכיאטרית, התעללות, חשיפה לאלימות במשפחה, הצקות, אימפולסיביות, אובדן של אדם יקר וכעס, קשורים לנטייה אובדנית גם בקרב אוכלוסייה זו, ואילו מהם בולטים יותר מהאחרים.
החוקרים עבדו עם נתונים ללא פרטים מזהים מתיקים רפואיים אלקטרוניים של ארגון רווחת ילדים גדול בארצות הברית. הם בחנו כמה מאות בני נוער בגילאי 13 עד 18 שמולאו עבורם שאלוני סקר לאובדנות ולטראומה בעת הקבלה לתוכנית. הם בדקו קודם כל קשרים בסיסיים בין כל גורם לבין ארבע הגדרות של התנהגות אובדנית, ולאחר מכן השתמשו במודלים רב-משתניים כדי להבין מה נשאר כאשר כל הגורמים נבחנים יחד. התוצאה היא מבט נדיר על אוכלוסייה שפחות נחקרת, עם שאלות מעשיות לגבי הדרך שבה אנשי מקצוע מזהים סיכון ומגיבים אליו.
