מה קורה למי שמתמסר יום אחר יום לעבודה עם אנשים הסובלים מהפרעות אכילה, מחלות ממושכות ולעיתים מסכנות חיים, שדורשות החלטות קליניות ואתיות קשות? מטפלים בתחום מדווחים על מתח ושחיקה, ובמקביל רבים מהם נשארים בעבודה מתוך תשוקה ותחושת שליחות. עד היום הספרות עסקה בעיקר בסיכונים ובחוויות השליליות, ופחות בשאלה מה עוזר לאנשי המקצוע להמשיך, ומה קורה להם כשהמערכת לא מאפשרת להם לטפל כפי שהם מאמינים שנכון.
המחקר הזה שואל כיצד מטפלים בהפרעות אכילה תופסים את רווחתם המקצועית בהקשר של מתן טיפול העולה בקנה אחד עם ערכיהם, המוסר שלהם ושיקול דעתם הקליני. הוא בוחן גם אילו קשרים הם רואים בין חוויות המטופלים לבין הרווחה שלהם עצמם.
החוקרים ראיינו 27 אנשי מקצוע מתחומי הרפואה, הסיעוד, הפסיכולוגיה, הייעוץ, העבודה הסוציאלית והתזונה, שעובדים בשירותי בריאות בקנדה. הראיונות נערכו בזום, תומללו ונותחו בניתוח תמטי רפלקסיבי. בנוסף מילאו המשתתפים שאלונים על איכות חיים מקצועית וחוסן משני, שסיפקו רקע לממצאים. התוצאה היא הצצה נדירה לעולמם של מי שמטפלים באחת ההפרעות הקשות ביותר לטיפול, ולמה שמחזיק אותם בתחום או מרחיק אותם ממנו.
