כולם מכירים את האמירה הנשמעת מובנת מאליה: כדי לאהוב מישהו אחר, צריך קודם לאהוב את עצמך. הביטוי הזה חוזר על עצמו בספרי הדרכה, ברשתות החברתיות ובשיח הפופולרי על זוגיות, אך למרבה הפליאה, מעולם לא נבדק באופן מחקרי אם יש בו אמת. מה בעצם פירושה של אהבה עצמית, וכיצד היא נבדלת מהערכה עצמית, מחמלה עצמית ומנרקיסיזם? ואיך אפשר למדוד את הקשר בינה לבין האהבה שאדם חש כלפי בן או בת הזוג?
מחקר חדש מבקש לבחון לראשונה את הקשר בין אהבה עצמית לאהבה זוגית, באמצעות מסגרת תיאורטית המפרקת אהבה עצמית לשלושה מרכיבים: מגע עצמי, קבלה עצמית וטיפוח עצמי, ובוחנת את הקשר שלהם עם שלושת מרכיבי האהבה הזוגית על פי התאוריה המשולשת הקלאסית – תשוקה, אינטימיות ומחויבות. מעל 460 גברים ונשים שנמצאים בזוגיות מילאו שאלונים על אהבה עצמית, חמלה עצמית, אהבה זוגית ושביעות רצון מהקשר, ונתוניהם נותחו באמצעות מתאמים, רגרסיות ומודל משוואות מבניות.
האם באמת יש קשר בין איך שאנחנו מתייחסים לעצמנו לבין העוצמה והעומק של האהבה שאנחנו חווים בזוגיות? ואיזה מבין מרכיבי האהבה העצמית, אם בכלל, מתגלה כמשמעותי יותר? האם דווקא חמלה עצמית, ולא אהבה עצמית, היא זו שמנבאת שביעות רצון מהקשר? התשובות מטלטלות במידה מה את התפיסה הפופולרית, ומציעות זווית מדויקת יותר על הקשר בין העצמי לבין הזוגיות.
