מדינות איים קטנות מתפתחות באזור הפסיפיק והקריביים נמצאות בקו החזית של שינוי האקלים: עליית מפלס הים, סחף חופי וחילחול מי מלח מאיימים על קהילות שלמות, וכפרים כבר מועברים ממקומם. השאלה המרכזית שעולה היא מה קורה כשהגירה אינה עוד תרחיש עתידי אלא מציאות מתקיימת, ואיזו מדיניות נדרשת כדי שהמעבר יתבצע בתנאים שהתושבים עצמם קובעים, ולא כתגובה נואשת לאסון.
המאמר בוחן את הפער בין הצורך הדחוף להיערך להגירה מתוכננת לבין המצב בשטח, שבו הגירה ועקירה מתרחשות במקרים רבים בצורה אד הוק, ללא תיעוד שיטתי של השלכותיהן ארוכות הטווח. הוא מציג את המחלוקת הבינלאומית סביב המושג "פליט אקלים", ואת המתח בין הצורך לשמור על זהות תרבותית, ריבונות וסוכנות מקומית לבין הכורח להיערך לאיום קיומי מתגבר.
כדי לבחון את השאלה, החוקרים ראיינו נציגים ממדינות איים החברות בברית מדינות האיים הקטנים במסגרת המשא ומתן על שינויי האקלים באו"ם, וניתחו לעומק עשרות מסמכי מדיניות לאומיים שהוגשו לפני כנס האקלים בפריז. השוואה בין שני האזורים חושפת עד כמה מדינות שונות, החולקות פגיעות דומה, בונות (או לא בונות) מסגרות מדיניות להתמודדות עם אחד האיומים המשמעותיים ביותר על עצם קיומן.
