תעשיית התרופות נחשבת לאחת התעשיות המזהמות ביותר, בשל תהליכי הייצור המורכבים והפסולת הנלווית למחזור החיים של תרופות. במדינה כמו מצרים, שבה התעשייה הזו מתרחבת בקצב מהיר ומהווה מנוע יצוא מרכזי באפריקה, השאלה כיצד ארגונים יכולים לשלב בין רווחיות ליעדי קיימות סביבתית הופכת דחופה במיוחד. אחת הדרכים המבטיחות לכך היא ניהול משאבי אנוש ירוק, אך עד כמה פרקטיקות כאלה באמת מצליחות לשנות את התנהגות העובדים בשטח, ומה קורה בתודעתם של העובדים בדרך לכך?
מחקר זה בוחן כיצד פרקטיקות של גיוס, הכשרה, ניהול ביצועים ותגמול ירוקים משפיעות על נכונותם של עובדים לפעול מעבר לתפקידם הרשמי לטובת הסביבה, ובוחן את התפקיד שממלא בתהליך הזה גורם פסיכולוגי עומק, תפיסת האקלים הירוק בארגון. החוקרים בחרו בגישה מעורבת ומקורית: תחילה נערכו עשרים וחמישה ראיונות עומק עם אנשי מפתח בשלושה ארגוני תרופות מובילים במצרים, כדי להבין כיצד פרקטיקות ירוקות מיושמות בפועל בשטח; בהמשך נערך סקר כמותני בקרב מאות עובדים, לבחינה שיטתית של הקשרים בין המשתנים באמצעות מודלים סטטיסטיים מתקדמים.
המאמר מציע מסגרת תיאורטית המשלבת בין כמה גישות מוכרות בחקר ההתנהגות הארגונית, ומבקש להאיר זווית שטרם נחקרה כמעט כלל: התעשייה הפרמצבטית בהקשר של מדינה מתפתחת. האם כל פרקטיקות משאבי האנוש הירוקות תורמות באותה מידה? ואיזה תפקיד ממלאת בדיוק התפיסה הפנימית של העובד לגבי מחויבות הארגון לסביבה?
