מה קורה כשילדים לא יודעים שיש להם זכויות, ואף אחד לא ממהר להזכיר להם? מזרח ירושלים היא אחד המקומות המורכבים ביותר בישראל מבחינת מערכת החינוך: תשתיות רעועות, תקצוב חסר, ומורים שמתמודדים עם מציאות פוליטית וכלכלית קשה. אבל מה קורה בתוך הכיתה עצמה, מנקודת מבטם של התלמידים? האם החוקים והאמנות הבין-לאומיות שנועדו להבטיח לילדים כבוד, ביטחון וסביבה נעימה ללמידה, מתורגמים בפועל למשהו מוחשי בבתי הספר הערביים במזרח העיר?
המאמר בוחן את השאלה הזו משתי זוויות משלימות: סקירה עיונית של המושג "ילדות" כתפיסה חברתית, של התפתחות זכויות הילד במישור הבין-לאומי והישראלי, ושל תפקידו הכפול של בית הספר כמוסד שיכול גם לקדם וגם לפגוע בזכויות התלמידים, ולצד זאת מחקר איכותני המבוסס על ראיונות עומק עם חמישה תלמידים ותלמידות בגילי 12 עד 16, הלומדים בשלושה בתי ספר שונים במזרח ירושלים. הראיונות הפתוחים והלא פורמליים נועדו לתת קול לתלמידים עצמם, ולבחון כיצד הם חווים את האקלים הבית ספרי, את היחס שהם מקבלים ממוריהם, ואת מידת ההיכרות שלהם עם המושג "זכויות ילדים" בכלל.
התמונה שמצטברת מהעדויות מעלה שאלות נוקבות על הפער שבין הצהרות בין-לאומיות מרשימות לבין המציאות היומיומית בכיתות, ועל האופן שבו מדיניות, תקצוב ותרבות בית ספרית משפיעים על חייהם הרגשיים והחברתיים של ילדים ממשיכים ללמוד בתוך מערכת שלא בטוח שבנתה עבורם.
