האם אפשר לדבר על אובייקטיביות מבלי להעמיד פנים שהמדען עומד "משום מקום"? סנדרה הארדינג טוענת שהמדע המודרני מעוצב על ידי סדרים חברתיים, ושדווקא מי שנמצאים בשוליים רואים בבהירות רבה יותר את העיוותים שלו. אבל גישה זו מעוררת חשש עמוק: אם כל טענת ידע קשורה למיקום חברתי, מה בעצם מבדיל אמת מנקודת מבט? המבקרים במערב מצביעים על סכנת הרלטיביזם, והשאלה נשארת פתוחה.
המאמר מציע לבחון את הדילמה מכיוון שלא נוסה עד כה. האפיסטמולוגיה הפמיניסטית והאפיסטמולוגיה האסלאמית התפתחו בדרך כלל כשני עולמות נפרדים, כל אחד עם ביקורת משלו על המדע המודרני. כאן הם מובאים לשיחה ישירה: הכותבים מעמידים מול הארדינג את הפילוסוף המוסלמי סיד מוחמד נקיב אל-עטאס, שלדבריו הידע נשען על עיקרון התוחיד, אחדות האל, ועל שילוב של שכל, ניסיון והתגלות.
השאלה המרכזית היא האם עיגון טרנסצנדנטי יכול לספק לתובנות של אפיסטמולוגיית העמדה את היציבות הנורמטיבית שחסרה להן, בלי לוותר על הרגישות ליחסי כוח. המחקר הוא עיוני ופילוסופי. הוא קורא בעיון טקסטים מרכזיים של שני ההוגים, מבהיר את מושגי היסוד שלהם בנושאי אובייקטיביות וסמכות אפיסטמית, בוחן את מגבלותיהם הפנימיות ומנסה לבנות מסגרת חלופית ולא רק להשוות ביניהם.






