כל מי שנוסע בעיר גדולה מכיר את הרגע שבו הנסיעה נקטעת: המטרו מגיע לתחנה, אבל האוטובוס שאמור להמשיך משם יצא לפני שבע דקות, והיעד נמצא במרחק הליכה שאיש לא תכנן. אמצעי התחבורה קיימים, אבל הם אינם מדברים זה עם זה. בערים שגדלות במהירות, שבהן מיליוני אנשים מצטרפים לרשת התנועה בתוך שנים ספורות, השאלה אינה רק כמה קווים ייפתחו אלא עד כמה הם יתחברו זה לזה לכדי מסע אחד רציף.
אחמדאבאד, אחת הערים הגדולות בהודו, היא מקרה מבחן מובהק. בעיר פועלים זה לצד זה שירותי אוטובוס עירוניים, מערכת נתיבי תחבורה מהירה באוטובוס ורשת מטרו חדשה, ולמרות זאת רק אחד מכל שמונה תושבים בוחר בתחבורה הציבורית, בעוד הרכבים הדו-גלגליים ממלאים את הכבישים. מה בדיוק דרוש כדי שהמערכות הנפרדות האלה יהפכו למערכת אחת? אילו מדדים, אילו כלי תכנון ואילו מודלים יכולים לנבא מה יקרה לביקוש כאשר מחברים מטרו לאוטובוס, מוסיפים קווים מזינים או מציבים חניון מחוץ למרכז העיר?
כדי להשיב על השאלות האלה נסרקו אלפי פרסומים ממאגרי המידע האקדמיים הגדולים, מתוכם נותרו מאות מחקרים שנבחנו לעומק, ולצד זאת נערך ניתוח ביבליומטרי של מילות המפתח ושל האשכולות הנושאיים בתחום. המקרים שנבדקו משתרעים מסינגפור ובייג'ינג ועד תסלוניקי, טרנטו ודלהי, והכלים נעים ממדדי קישוריות ונגישות ועד מודלים ממוחשבים של ביקושי נסיעה, סימולציות רשת ושיטות לקבלת החלטות רב-קריטריונית.






