יש ילדים שמדברים בבית בלי הפסקה, מספרים בדיחות ומתווכחים עם אחיהם, ומרגע שהם חוצים את שער בית הספר הם נאלמים. הם מבינים כל מילה, יכולתם לדבר תקינה לגמרי, ובכל זאת אף אחד בכיתה לא שמע את קולם. התופעה הזאת, הקרויה אילמות סלקטיבית, מעמידה בפני הורים, מורים ואנשי טיפול חידה מתסכלת: מדובר בילד שאינו מסרב מתוך עקשנות ואינו סובל ממגבלה אורגנית, ובכל זאת השתיקה נמשכת לפעמים שנים ומשבשת את הלימודים ואת חיי החברה שלו.
במשך שנים התלבטו הקלינאים בשאלה מה בעצם עומד מאחורי השתיקה. האם זו הפרעה נפרדת בפני עצמה, או שמא ביטוי של חרדה חברתית שעוברת במשפחה? ומה הקשר בין שתי התשובות האפשריות ובין הדרך הנכונה לטפל? השאלה אינה אקדמית בלבד, משום שלאבחנה יש השפעה ישירה על ההחלטה אם להסתפק בטיפול התנהגותי, להיעזר בבית הספר ובמשפחה, או גם לתת לילד תרופה.
כדי לבחון את הסוגיה נסקרים כאן הקריטריונים האבחוניים המקובלים לצד הביקורת שהושמעה עליהם, נתוני שכיחות ממחקרים אפידמיולוגיים שהניבו שיעורים שונים מאוד זה מזה, והספרות הטיפולית כולה: מתיאורי מקרה של פסיכותרפיה פרטנית, דרך עבודה עם המשפחה ועם צוות בית הספר, ועד ניסויים מבוקרים ולא מבוקרים בנוגדי דיכאון ובתרופות אחרות הפועלות על מערכות הסרוטונין והדופמין במוח הילד.






